ת"א
בית משפט השלום בירושלים
|
9411-09
16/10/2013
|
בפני השופט:
דורית פיינשטיין
|
| - נגד - |
התובע:
עיריית ירושלים
|
הנתבע:
מירה קרויזר
|
| פסק-דין |
1. לפניי תביעה לתשלום ארנונה מיום 20.8.95 ועד יום 31.12.02.
רקע עובדתי:
2. התובעת היא עיריית ירושלים שהגישה בשנת 2002 תביעה לתשלום חוב ארנונה, בגין הנכס הידוע כגוש 30066 חלק 015 ברח' פינס 6 בירושלים (להלן: "הנכס").
3. אין חולק כי הנתבעת החזיקה בנכס מכוח הסכם שכירות לפחות עד לחודש אפריל 1996.
4. בתביעה שהוגשה בשנת 2002 ת.א. 708885-02 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת, ננקטו הליכי הוצאה לפועל ובסופו של יום מותב קודם ביטל את פסק הדין, והתיק הוסב לתיק שלפניי.
המחלוקות :
5. המחלוקות העיקריות בתיק הן: מתי הפסיקה הנתבעת להחזיק בנכס, האם הייתה מחויבת להודיע על תום תקופת ההחזקה לעירייה ואם הודיעה באיזה מועד עשתה כן.
דיון והכרעה:
6. הנתבעת טוענת כי שכרה את הנכס לתקופה של חצי שנה, לצורך פתיחת עסק, חנות לממכר נעליים, ומשראתה כי העסק לא עולה יפה, הפסיקה להחזיק בנכס באותה תקופה. הנתבעת טוענת כי ביום 5.4.96 שלחה באמצעות בעלה הודעה לעירייה על כך שהיא עזבה את הנכס. לטענתה כאשר ביום 2.12.99 קיבלה הודעה על חוב בגין תשלום ארנונה שלחה הודעה נוספת.
7. עיריית ירושלים חיפשה ארוכות במסמכים וברישומים שבידה ומצאה הודעה רק מיום 2.12.99 על כך שהנתבעת אינה מחזיקה עוד בנכס. כמו כן העירייה מצאה הסכם שכירות אחר מזה שהציגה הנתבעת, בגין אותו נכס לכאורה ומאותו משכיר, אך לתקופה של שנה עם אופציה לשנה נוספת.
8. הוראות סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובעות כי "... בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה". אך הדין הוא שאם שוכר החליט לקצר את תקופת השכירות שאורכה עלה מלכתחילה על שנה, הרי שהשוכר הוא זה שחייב לשאת בתשלומי הארנונה והוא שחייב במתן הודעה לעירייה. (ראו עעמ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ [פורסם בנבו, 05/07/11] ). לפיכך נשאלת השאלה האם ההסכם שנכרת בין הנתבעת למשכיר הנכס היה לחצי שנה כפי שטוענת הנתבעת או לשנה (עם אופציה לשנה נוספת) כפי שטוענת התובעת.
9. בכתב ההגנה הראשוני שהגישה הנתבעת לבית המשפט היא לא טענה ששכרה את הנכס לחצי שנה בלבד, אלא טענה שהחזיקה בו פחות משנה והודיעה לעירייה מיד כאשר עזבה אותו. לכתב הגנה זה, לא צירפה הנתבעת את הסכם השכירות עליו היא נסמכת כיום. בכתב ההגנה המתוקן העלתה הנתבעת טענות נוספות כנגד חיובה בארנונה, אך היא לא טענה ששכרה את הנכס לתקופה קצרה בלבד.
10. בתצהירי העדות הראשית שהגישה הנתבעת היא טענה לראשונה כי היא שכרה את הנכס לחצי שנה בלבד, וכי החתימה על גבי ההסכם שהעירייה מציגה היא לא חתימתה. דא עקא שבחקירה הנגדית הודתה הנתבעת שלוש פעמים כי נראה שהחתימה על גבי ההסכם אותו הציגה העירייה היא אכן חתימתה.
11. נציגת העירייה העידה כי אין ביכולה לדעת מי שלח לה את ההסכם אך על פי רוב מדובר או בשוכר של הדירה או במשכיר שלה. מכאן שאם הנתבעת הייתה מבקשת להוכיח את טענותיה הרי שהיה עליה להזמין את משכיר הנכס למתן עדות. לחילופין הייתה יכולה הנתבעת להזמין לעדות את האנשים ששכרו את הנכס אחריה, שכן על פי תצהירה זמן קצר לאחר שפינתה את הנכס, הוא הושכר לאנשים אחרים. משלא הזמינה הנתבעת את העדים הללו הרי שהדבר נזקף לחובתה.
12. אוסיף לכך את התרשמותי כי הנתבעת ובעלה ניסו בכל דרך להתחמק או לדחות את בירור ההליך שבפני, ואף לא התרשמתי באופן חיובי מאמינותם בחקירה הנגדית. יש לציין גם כי אין זה סביר שאדם שפותח עסק, יהיה מוכן להסתכן בכך ששכר הדירה יגדל בחלוף חצי שנה מתחילת השכירות. החלופה הסבירה היא כי בעל עסק יהיה מעוניין בשכירות לטווח ארוך.
13. אשר על כן אני קובעת כי ההסכם בין הנתבעת למשכיר נחתם לתקופה של שנה (בתוספת אופציה להארכה) ולפיכך הנתבעת היא זו שהייתה צריכה להודיע לעירייה כאשר עזבה את הנכס.
14. הנתבעת כאמור טוענת כי הודיעה פעמיים, פעם אחת בחודש אפריל 1996 ופעם אחת בחודש דצמבר 1999. העירייה אישרה באמצעות מצהיריה כי אכן קיבלה הודעה בדצמבר 1999, ועל
כן כל תביעת חוב מעבר למועד זה דינה להדחות.
15. מנגד הנתבעת לא הוכיחה כי אכן שלחה הודעה באפריל 1996 בנוגע לעזיבת הנכס. חובת ההודעה של המחזיק על עזיבת הנכס קבועה בסעיף 325 לפקודת העיריות ועל כן הנתבעת היא שצריכה להוכיח כי אכן הודיעה לעירייה.